1. בפניי תביעה כספית בהליך של סדר דין מהיר, לפיה התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בהשבת סך של 23,100 ש"ח אשר גבתה ממנה בגבייה מנהלית.
2. התובעת הינה חברה העוסקת במכירת חלקי חילוף וכתובתה היא ברחוב מקלף מרדכי 30 בחיפה. מר יוסף מוסלח הוא הרוח החיה בחברה
(להלן: "מר מוסלח"). בנו של מר מוסלח, מוחמד
(להלן: "מוחמד"), הוא הבעלים של חברה אחרת בשם יוסף מוסלח חלפים 2004 בע"מ העוסקת אף היא במכירת חלקי חילוף
(להלן: "חב' מוסלח 2004").
ביום 5.2.12 פנתה הנתבעת לתובעת בדרישה לתשלום חוב ארנונה בסך של כ-23,000 ש"ח לתקופה מיום 1.10.04 ועד ליום 31.3.09 וזאת עבור נכס ברחוב ההסתדרות 76 חיפה
(להלן: "הנכס" ו-
"מכתב הדרישה" בהתאם
). התובעת פנתה לנתבעת בדרישה לביטול חוב הארנונה הנטען בנימוק כי העסק שלה מנוהל ברחוב מקלף מרדכי 30 ולא בשד' ההסתדרות 76, אולם הנתבעת לא השיבה לפנייתה ותחת זאת היא הטילה על חשבון התובעת עיקול מנהלי וגבתה באמצעותו את החוב הנטען. מכאן התביעה.
3. לטענת התובעת בתמצית, מאז ומתמיד היא ניהלה את העסק שלה ברחוב מרדכי מקלף 30 בחיפה ולא בכתובת הנכס שם נוהל העסק של חב' מוסלח 2004. לחיזוק טענתה הגישה התובעת חשבוניות של ספקים שונים, כגון חב' דלק מוטורוס, מי עדן, בזק ועוד, בהן הופיע שמה של חברת מוסלח 2004 בכתובת הנ"ל. התובעת מפנה לכך כי בניגוד לטענת הנתבעת במכתבה מיום 28.12.12, לפיה, החיוב על שם התובעת הוסב בהתאם להסכם שכירות שהתקבל מהבעלים של הנכס, בפועל, אין ברשות הנתבעת הסכם כאמור.
4. לטענת הנתבעת בתמצית, על אף החיפושים שערכה לא אותר הסכם השכירות לפיו הוסב הנכס על שם התובעת. על אף זאת, יש לדחות את התביעה הואיל ובעבר שילמה התובעת ארנונה עבור הנכס, במהלך השנים נערכו מספר שיחות עם מר מוסלח בקשר עם החוב נשוא התביעה מבלי שעלתה כל טענה ביחס להחזקת התובעת בנכס. הנתבעת מפנה גם כן לדו"ח מחזיקים בנכס מטעמה
(להלן:
''דו''ח מחזיקים'') בו נרשם כי התובעת החזיקה בנכס במועדים הרלוונטיים לתביעה, וכן למסמכים נוספים המאמתים, לגישתה, טענה זו. הנתבעת הוסיפה וטענה כי בהתאם לפקודת העיריות, הפנקסים שלה מהווים ראיה לכאורה לאמיתות תוכנם ועל התובעת מוטל הנטל, שלא הורם, לסתור את החזקה הנ"ל.
5. במסגרת הדיון בתביעה העידו מר מוסלח מטעם התובעת, גב' שרית בנימין מטעם הנתבעת
(להלן: "נציגת הנתבעת"), והצדדים סיכמו טענותיהם.
6. בהתאם לסעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ב-1992, החובה לשלם ארנונה מוטלת על המחזיק בנכס. בהלכה הפסוקה נקבע כי המחזיק בנכס הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (ר'
בר"מ 7856/06 איגוד ערים איילון נ' מועצה אזורית תבל (פורסם בנבו), ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לט(3) 341, 343-344, רע"א 9813/03 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון (פורסם בנבו).
נשאלת אפוא השאלה האם הוכח כי התובעת החזיקה בנכס במועדים הרלוונטיים לתביעה.
7. בסיכומיה הפנתה הנתבעת רבות לסעיף 318 לפקודת העיריות, לפיו, הרישומים בפנקסיה, ובמיוחד דו''ח מחזיקים, מהווים ראיה לכאורה כי התובעת אכן החזיקה בנכס. האמנם?
סעיף 318 לפקודת העיריות קובע כדלקמן:
"
פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תוקפה".
מנוסח ההוראה לעיל מתחייבת המסקנה כי עניינה בפנקסי העירייה הכוללים "ארנונה 'שנקבעה'" או "שומה שנעשתה לפי הפקודה" המהווים ראייה לכאורה לקביעת הארנונה או עשיית השומה ותוקפה, זאת ותו לא. מנגד, אין עניינה של הוראה זו בפנקס זה או אחר המכיל מידע אודות זהות המחזיק בנכס, הוא הוא הנושא שבמחלוקת במקרה דנן. ואכן, באותם מקרים בהם החיל בית המשפט את סעיף 318 לפקודת העיריות, הוא עשה זאת ביחס לגובה החוב שבמחלוקת. כך לדוגמא, ב-
ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת כרמל, פ"ד נו(2) 773 נפסק כדלקמן:
"בערעורה של חברת ט.ט. מועלות גם טענות לגבי סבירותם של תעריפי הארנונה שקבעה העירייה ולגבי החיובים בגין אספקת מים. באשר לסבירות תעריפי הארנונה טענה זו נדחתה בצדק על ידי בית המשפט המחוזי בשל העדר בסיס עובדתי או משפטי. הוא הדין לגבי טענות החברה כנגד גודל החוב בגין אספקת מים. יש לזכור בהקשר זה כי פנקסי העירייה הם ראיה לכאורה לגבי חובות המגיעים לעירייה בעד אספקת מים (סעיפים 318 ו-323 א' לפקודת העיריות (נוסח חדש))" (שם, עמ' 786).
גם ב-
ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (פורסם בנבו) החיל בית המשפט את סעיף 318 לפקודת העיריות על המחלוקת ביחס לגובה הארנונה, ופסק באומרו:
"בקביעת גובהו של חוב הארנונה שנצבר לחובת לוי הסתמך בית המשפט קמא על תדפיסי חיוב שהוגשו על-ידי העירייה. תדפיסים אלה - כך נקבע - הם ראיה קבילה לנוכח הוראת סעיף 318 לפקודת העיריות.......
.....סעיף 318 שלעיל קובע את מעמדם של תדפיסי החיוב כ'ראיה לכאורה על קביעת הארנונה' ........ לוי לא הגיש אף ראיה הסותרת את האמור בתדפיסי החיוב, ולמעשה הוא גם לא הציג חלופה משלו לעניין גובה החוב. על-כן, אין לנו אלא לקבל את האמור בהם. אמנם, צודק לוי בכך שאמינותם של תדפיסי החיוב נפגמה, במידת מה, עת שנתבררה הטעות בזהות המחזיק הרשום, אולם אין בכך כדי לפגום באמינות התדפיסים לעניין גובה החוב. זאת, כאמור, במיוחד כאשר לוי נמנע מלהציג עמדה כלשהי ביחס לגובה החוב" (שם, סע' 31-32 לפסק הדין).
מן הכלל אל הפרט.
8. כזכור, במקרה דנן אין כל מחלוקת ביחס לגובה חוב הארנונה אלא רק בשאלה האם התובעת החזיקה בנכס במועדים הרלוונטיים לתביעה, אם לאו. והנה, אין בדו"ח המחזיקים עליו נסמכת הנתבעת כל זכר לחיוב מי מ"המחזיקים" המפורטים בו בארנונה או בסכום החיוב. בנסיבות העניין, סעיף 318 לפקודת העיריות אינו מסייע לנתבעת וטענתה בנדון נדחית.
9. לא זאת אלא זאת, במקרה דנן יש להתייחס ביתר חשדנות לדו''ח המחזיקים ואין להסתמך על הנתונים המפורטים בו. אבהיר זאת להלן.